אימון לפריצות דרך- אני מזמן הבנתי מה רלוונטי 

אני כבר מזמן הבנתי ש...
על נשים. זוגיות, בנים, בנות, מימוש עצמי והצלחה.

שירית בן- ישראל, מנכ"לית STS
הדרכה לעיצוב אנשים מובילים בע"מ



אלפי פעמים בחי עמדתי בצמתים ולא רציתי לנוע. לא שהתחושה בצומת הייתה כל כך נהדרת, ממש לא. אך הפחד, החשש, אי- הידיעה, ההתלבטות היו נוחים בצורה מוזרה. למרות זאת, מהר מאד זזתי, פשוט כי הדחף שלי לנוע גדול מהפחד משינוי.


אישה בצומת
כל עמידה בצומת מבשרת לי על שינוי חדש. כל שינוי מתקבל בחום ואהבה. אולי כי אני הרפתקנית, ואולי משתעממת בקלות ואולי... כמו שאמרה ידידתי, עדנה סבאג קריבוי, יועצת לקידום מעמד האישה בבאר -שבע בירת הנגב: "את כמו הקקטוס שיש לי בגינה, לא זוכרת את שמו, אבל כן את מה שמיוחד בו. כל תקופה הוא נעצר, נראה כנעלם ואז מפתח פרק חדש בחייו. את כמוהו".

תובנות לחיים
4 התובנות העיקריות שגיבשתי במהלך חיי הבליחו לחיי באותן צמתים. 4 תובנות מהותיות הקשורות ליסודות הכי משמעותיים בחיי. בחיי כמעט כל אישה;
אני ועצמי,
אני וביתי (הבת שלי) ,
אני ובני,
אני וחברותיי.
מזמן הבנתי שהיכולת שלי להפנים את 4 התובנות היא שמאפשרת לי לנוע, לזרום, לא להיתקע, לא להתעקש, כן להתמיד. ב- 4 תובנות חשובות אלו אני בוחרת לשתף אתכן ידידותיי למין, לתהליך, להתלבטויות ולמסע.

אני כבר מזמן הבנתי שמימוש עצמי זה רלוונטי.
לי כאישה. לבנותיי. לבניי. לבן זוגי. לנשים ולגברים שסביבי. לעולם שמחכה ל"מתנה" שלי.
ביום ששמתי עצמי במרכז העולם, העולם שלי ושל המשפחה, פניקה גדולה אחזה בכולם. בהם וגם בי. האם אני יכולה? מותר לי? עכשיו זה הזמן? ומה יהיה? ומי ידאג? ואיך הם יסתדרו?....
האמא הכל יכולה, אחראית, מארגנת, מסדרת, מבינה, מניעה, סוללת, מרצפת, מקרצצת, מנתבת, מתקנת, משפרת, משפצת, מסבירה, מתרצת, נראתה כנעלמת מנוף חייהם. הנוחות לה הורגלו, (על ידי אלא מה? כן אני אחראית, לא אשמה) איימה להתנדף מנוף חייהם. מנוף חיי. גם אני לא יכולתי לראות עצמי אחרת ממה שהייתי. שונה. ממוקדת במשהו אחר חוץ מהמשפחה, חברות ושאר הדיירי ודיירות העולם. הקושי היה הדדי. מה שהקשה עוד יותר את המעבר.
האוכל הטרי והחם שחיכה לבאים לאחר יום עבודה או לימודים, זה שהוכן מכוח האנרציה בשש בבוקר, (שעה שקמתי ובני ובנות הבית ישנו, צוברים כוחות לקראת עוד יום עבודה) איים להיהפך לפטה מורגנה.
ברור שהייתה תחושת לחץ,
ברור שהיה חששות,
ברור שהייתה התנגדות,
ברורו שהייתה אתחשות אי נוחות,
ברורו שהיה חוסר רצון לשיתוף פעולה.
אז מה?
בגלל קושי קטן מוותרים על הצלחה גדולה?
לא!
והיו קשיים.
והיו מאבקים.
והיו אינסוף עליות ומורדות.
והיו כשלונות, קריסות ונסיגות.
אבל אף פעם לא חרטות. לא שלי ולא שלהם.
בסיומן, לאחר עשור של התמודדות עם שינוי סדרי העדיפויות, כאשר אני בודקת השקעה מול תוצאה, (ממש כאילו בחרתי להשקיע במניה ואני בודקת בכמה היא נסחרת, בכמה קניתי אותה ומהי התשואה שהישגתי) התמונה שמתגלה מרהיבה ביופיה ומצדיקה את ההשקעה. המימוש לי הוא לא רק האושר ששלי אלא האושר והגאווה של כולם במשפחה.

אני כבר מזמן הבנתי שחינוך בנות למנהיגות זה רלוונטי
מוריאל ביתי הצעירה (כיום בת 19, לנצח תיקרא "ביתי הצעירה") התגייסה לפני 6 חודשים למסלול קצונה ייעודי. מיום שנולדה הייתה מנהיגה. מיום שנולדה צחקה ולא בכתה, לקחה אחריות ויוזמה גם במחיר התנגדות של מורות, מנהלות ושאר יועצות. בחזונה אז וגם היום, היא אלופה, לדברי מפקדיה גם בהתנהגותה.
היא מובילה, היא משנה, היא מנהיגה, היא פקחית, היא ערכית, היא תקשורתית אסרטיבית וחברותית. היא משפיעה ומשנה. ויש לה תמיד דעה על כל אדם, מעשה והחלטה.
כשהייתה בת 10 בכיתה ד' זימנה אותי היועצת הבית- ספרית ושחררה בפני את מצוקתה: מוריאל יותר מידי אסרטיבית..... אלאמלא הייתי מי שאני, בעלת חברה להעצמה ופיתוח מנהיגות סביר להניח שהייתי נעלבת או לא מבינה. אך אני הבנתי. הילדה לא קיבלה אמירות כאקסיומות, ביקשה הסברים והוכחות ומשלא קיבלה הציעה אמירות ופתרונות משלה, מה שמערכת החינוך ומורותיה לא ידעו לקבל.
נתתי לה גב. לא הפניתי אותו אלא סיפקתי אותו בענק. מבחינתי תמיד צדקה. תמיד תמכתי בה. ביודעין. שכן מהמורות ידעתי שאפרד בסיום הלימודים אך ביתי תישאר עימי לעולמים.
מידי שנה ביקשה ממני להמציא לה פטור משיעורי ספורט. יחד הלכנו לאורטופד וקיבלנו פטור מספורט שניקר את עיני ובעיקר את נשמת המורות לספורט. אלו שלא ממש התעניינו בתחום, שנהגו להריץ את הבנות 10 סיבובים משעממים סביב בית הספר, שנתנו כדור עגום ועייף כדי שתשחקנה מחניים והעיקר "נבחו". אף פעם לא הבנתי איך כל המורות לספורט שהיו לה בכל מערכות החינוך התנהגו כמו כלבות, בצד הפחות חיובי.
אתנחתא. הילדה מסיימת הכנה 1 לקצונה, חודשיים לאחר הגיוס. מבחינת המורות זו הפתעה לכשלעצמה, שכן הילדה לא ממושמעמת... (מילה נרדפת לעיתים למנהיגה מובילה) אבל איך פטורת הספורט משיגה מקום ראשון בבראור מבין הבנות? זו שטענה למוגבלות פתאום עושה 80 כפיפות בטן, שמיכה, 4 ק"מ הליכה ב- קמצוץ דקות? יורדת לסטים של כפיפות בחדר נעול. זו הילדה שלי? מה קרה פה?.
בהכנה לקצונה אמרו לה המפק"צים שהיא תהיה מנהיגה, שיחנכו אותה לערכים. עוד לפני שאמרתי את דעתי,אמרה לי המנהיגה שלי שמיד ענתה להם ובעיקר לעצמה, שהיא הגיעה להכנה מנהיגה, בעלת עולם ערכים מגובש מקסימום ההכנה והקורס יעשו מקצה שיפורים, אבל הבסיס הגיע איתה משנקין תל אביב מהבית. כן מהבית. לא מבית הספר. כי חינוך בנות למנהיגות יכול לקרות רק אם את כאמא מודעת למנהיגות שלך, רק אם את כאמא מרשה ומניעה את הצעירה לפרוח ולצמוח ולהיות מנהיגה ואינך מאויימת מכך, כמו חלק מהמורות שהיו לביתי במערכת החינוך.


אני כבר מזמן הבנתי שסבלנות כלפי ילדים היא רלוונטית
הבן הבכור שלי הסתובב 26 שנים סביב עצמו. סביב עצמי. כמו רבים וטובים מבני דורו שפונקו יתר על המידה על ידי ההורים, כמוני למשל. בנים של אימהות שחשבו שנתינה ללא תמורה, ללא מידה, ללא גבולות, ללא מגבלות וללא הגבלות תורמת להתפתחות הילד.
אז אחרי 26 שנות דישון, ללא דין וחשבון לעצמי כשכבר כמעט התייאשתי, כמו פלאש גורדון, הילד שרגע היה ללא כיוון מופיע ברגע שני ממוקד, עסקי ותכליתי. והכל קרה תחת גג ביתי. אני כמו רבות וטובות כלל לא ידעתי.
בוקר אחד אני רואה פקס ובו הזמנת עבודה ל"מזבלה" בדרך לזריקת הפקס לפח, אני מבחינה בשם הבן. כך גיליתי אני סבתא, לא לנכדים או נכדות אלא לעסק של הבן. אומרים שמתוך מצוקה נולדת התשוקה. לדעתי נכון הדבר. הבן, כמו האחות ושניהם כמו האימא מאד אסרטיביים, מנהיגים עם כל המחיר המשתמע מכך. מכל ראיון עבודה אליו הלך והיו לו בתחומו 47, כמו לאברהם לינקולן שהתמודד 46 פעמים ונבחר רק 2. שום מקום לעבודה לא עמד בקריטריונים של הבן שלי (מזכיר שוב את ההורים שלו) ולכן הברירה היחידה שנותרה בעיני הייתה שייצור לו מקום משלו.
וכך באה לאוויר העולם תינוקת מיוחדת, שונה, מנהיגה בתחומה, כן רואים את זה מיד לאחר הלידה, מזבלה שמה . שם ייחודי בפני עצמו www.mizbala.com
יש לי נכדה אנרגטית, בועטת, שועטת, מנהיגה ופורצת גבולות. בתחום שיווק גרילה בתחום האורבאני. שלא תדמיינו יערות באפריקה או ברזיל, למרו שהשוק ברומניה וארה"ב עומד על הפרק.
מכול הראיונות חזר בלי חיוך ובלי עבודה. נזכרתי בעצמי. בגיל 22 לאחר השחרור חיזרתי על פתחי מקומות עבודה. יפה, חכמה, תקשורתית ודעתנית ומה שקיבלתי היה "לא" סיסטמטי. לאחר כשנה של דחיות, רגע לפני ייאוש החלטתי לפתוח עסק. העסק הראשון שלי ומאז הבנתי שאני להיות שכירה לא נועדתי.
את המסר הזה שיגרתי לבן, אחרי ראיון מספר 47. "אתה נועדת להיות עצמאי, אני אוסרת עליך ללכת לראיונות עבודה נוספים"... אמרתי ונראה היה שקיבל את דעתי. קיבל גם את רואה החשבון שלי ופתח שותפות עסקית.

לאימהות לילדים בני 24 ומעלה אפילו על גבול ה- 30, אלו שאצלם הבוקר מתחיל בערב או במקרה הטוב בצהריים, והמסלול העיקרי הוא בין המיטה לשירותים למטבח ולעמדת המחשב ובין לבין שינה מחובקת עם הסלוללארי, יש לי בשורה. בשורה ענקית. מגיע הגיל שאפשר להתחיל (זוכרות את הקמפיין) וגם אצל הדור הצעיר הגיל הזה מגיע, רק שהוא מגיע הרבה הרבה יותר מאוחר ממה שאנחנו זוכרות מעצמנו. אבל הוא מגיע. יש ערך לפז"מ (כפי שאןמרת המנהיגה הצבאית של משפחה) יש סיבה למה היקר לנו נראה כמו בטלן. הוא אוגר כוחות, מפעיל ומשלב מוחות, וברגע הנכון לו מתביית על כיוון. תנו אמון.
הבנתי שצריך סבלנות.
הבנתי שלכל בן קצב משלו.
הבנתי שאסור להתייאש.
צריך לגייס סבלנות בכדי להבין למה נועדו הבן או הבת,
סבלנות לנתב לפי יכולות שלהם ולא רצונות שלנו,
סבלנות לאפשר להם להגיע למה שהם רוצים, יכולים ואלי לא יודעים.
סבלנות.

אני כבר מזמן הבנתי ששינוי חברויות בתהליכי צמיחה הוא רלוונטי.
דמייני 3 לביאות. שלושתן רובצות בשדה אחד, זו לצד זו, שנה אחר שנה. לביאה אחת, בוקר אחד מחליטה לצאת למרחבים, לגלות חיות ועולמות. ואכן היא מגיעה לשדה אחר, רחוק מהשדה המקורי בו שהתה רב חייה ופוגשת בו לביאות חדשות, שונות מהלביאות המוכרות לה מהשדה ההוא.
גם אני, בשעה שהתחלתי לצמוח לפני שני עשורים ויותר, עזבתי את השדה המוכר ויצאתי לתור שדות חדשים. טסתי רחוק וגבוה. וגם הרבה, ללא הפסקה. בדרך איבדתי עניין בחלק מהקיים בחיים בשדה המקורי, לטובת עניין בתחומים חדשים. השיחות, האנשים, החברויות הישנות לא כל כך התאימו. בגדול, רובן לא שרדו את השינוי שעברתי. למה? כי נשארו מאחור, כי לא פרגנו לי לנוע, כי התעניינו בשאלות של "מדוע" בשעה שאני חקרתי את ה"מה" ו "איך".
טעם לבכות, לרטון, לקטר ולהתאבל לא מצאתי, שכן באמתחתי ובליבי היו קשרים חדשים וטובים, באותה מידה שהקשרים ההם היו טובים בגלגול הקודם. ואף יותר.
הבנתי שצריך להרפות
הבנתי שצריך לשחרר
הבנתי שכדאי לוותר בשביל יותר. למען אחר לא בשביל אחר.
בכל שלב של צמיחה תגלי לביאות חדשות שלך תהיינה חברות נהדרות. באמצעותן ואיתן תפליגי למקומות ועולמות שקודם היו רק בחלומות. רק תעזי.

רציתי לומר לך האישה בתנועה, האישה בתזוזה האישה החושבת ובמיוחד זו שמעזה,
שאני כבר מזמן הבנתי
שמימוש עצמי זה רלוונטי
שפיתוח מנהיגות בנות זה רלוונטי
שסבלנות כלפי צמיחת בנים זה רלוונטי
ששחרור קשרים ואנשים זה רלוונטי

אני כבר מזמן הבנתי ועכשו תורך. בהצלחה.



כל הזכויות שמורות לשירית בן- ישראל